על ישראל להגדיר את תוצאות המערכה, תפיסתית וטריטוריאלית, לא רק על פי המעגל הראשון של התמודדות עם החמאס, אלא באופן כזה שיתאימו קודם כול לזירה הפנימית, ולאחר מכן לפרספקטיבות השונות העולות מתוך החזיתות והזירות האחרות שהמערכה הזו מתכתבת איתן.
לראשונה מאז ייסודה נתונה ישראל, בעקבות אסון 7 באוקטובר והמלחמה שבעטיו, במלחמה רב-זירתית הכוללת חמש חזיתות פעילות ברמות אינטנסיביות שונות, וכל אלו בנוסף למשבר החריף ביותר שאליו נקלעו העורף והחברה הישראלית. זו האחרונה נתונה במשבר אמון קשה בשל תחושת הפקרה, המתפרשת כהפרה בסיסית של החוזה בין המדינה לבין אזרחיה. הזירה הבינלאומית מוסיפה נדבך של קושי משמעותי למאמץ המלחמתי הישראלי בשל הביקורת הגוברת על מהלכיה הצבאיים של ישראל, השכחה המהירה של זוועות 7 באוקטובר, ההטיה המובנית נגד ישראל והבנה אמריקאית לקויה את סביבת הפעולה, בין היתר כתוצאה מאנלוגיות שגויות למלחמותיה של ארה”ב בעיראק, סוריה ואפגניסטן.
החזית הפעילה והאינטנסיבית ביותר היא רצועת עזה, שם ישראל נלחמת נגד החמאס. אלא שהחזית הזו רחבה מרצועת עזה עצמה והמלחמה נגד חמאס מתנהלת גם באיו”ש, וסביר שהיא תנדוד גם למדינות נוספות שמנהיגי חמאס ופעילים בכירים שלה שוהים בהן. המלחמה נגד חמאס היא מלחמה נגד ארגון רצחני שחרת על דגלו את השאיפה להשמדת ישראל, ולכן אינה יכולה להסתכם רק במהלכים צבאיים נגד תשתיות הטרור והשלטון של הארגון; היא חייבת להתרחב גם למאמץ של דה-חמאסיזציה, שתכליתו מאמץ עיקש לקעקוע האידאולוגיה באמצעות מאבק בנשאיה. זאת גם באמצעות מהלכי חקיקה ייחודיים לעשיית דין בכל מי שהיה מעורב במתקפה הרצחנית, סייע לה או תמך בה. חלק גדול מאוכלוסיית עזה וחלקים מאוכלוסיית איו”ש והנהגת הרשות הפלסטינית תמכו ותומכים בארגון הרצחני הזה ובמתקפה הרצחנית, וכך למעשה אפשרו את שגשוגה של הרצחנות הזו ומספקים לה את הלגיטימציה. לפיכך, זירת הלחימה מתרחבת ומוּחלת גם על אותם חלקים באוכלוסייה הפלסטינית, שבמידה שלא יוקעו על ידי החלק האחר של האוכלוסייה הפלסטינית יתחייב שינוי גישה משמעותי של ישראל כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בכללותה, וכלפי הנהגתה.
בחזית השנייה, באיו”ש, ישראל נתונה במלחמת טרור מאז מרץ 2022 (מבצע “שובר גלים”), שהתרחבה מאז פרוץ מלחמת עזה. המערכה מתרחבת ומתעצמת הן בשל השפעת המלחמה בעזה על מחוללי הטרור באיו”ש והן בשל המאמץ המרוכז למעצר פעילי חמאס בכל הרמות ושיתוק מערכי הארגון באיו”ש, כמאמץ משלים למאמץ המלחמתי ברצועת עזה, שתכליתו פירוק המערכת החמאסית.
שלוש החזיתות הנוספות מתנהלות אל מול שלוחים איראניים: חיזבאללה בלבנון, מיליציות שיעיות בסוריה והח’ותים בתימן. שלוש החזיתות האלו מרחיבות את מלחמת עזה ומלחמת הטרור באיו”ש מהזירה הפלסטינית לזירה האזורית, ואת המלחמה נגד הטרור הפלסטיני למלחמה אזורית, המקרינה בתורה גם על המערכת הגלובלית, וזאת בשל תמיכת רוסיה וסין בציר ההתנגדות האזורי המובל על ידי איראן. אל מול ציר ההתנגדות המגובש ניצב הציר הנגדי המורכב מהמדינות הערביות הסוניות הפרגמטיות, בהובלת ערב הסעודית ומצרים. אלא שהציר הזה, שאמור היה להפוך בחזון האמריקאי (כמו הישראלי) לאבן הראשה של הארכיטקטורה האזורית, אינו מגובש ומאורגן כדוגמת הציר היריב.
בשל שבריריותו של הציר המתון והעובדה שטרם התגבש, תוצאות המלחמה ישפיעו באופן משמעותי על עמדות המדינות החברות בו ויציבתן באזור בכלל, ובהקשר של יחסיהן עם ישראל בפרט. העוצמה הישראלית כפי שתיבחן ברצועת עזה תשפיע על היכולת להרתיע אויבים ולקרב ידידים.
הזירה הבינלאומית, ובייחוד בהקשר האמריקני, צופה בנעשה באזור משני כיוונים: עוצמתה של ישראל ויכולתה להתמודד עם אויביה, ותפיסת המאבק עם החמאס כחלק ממאבק גלובלי של הטוב נגד הרע. סבלנותה כלפי ישראל מתרופפת, ביקורתה גוברת, וכך גם הלחצים המופעלים על ישראל להרחיב את היקפי הסיוע ההומניטרי ולהפסיק את האש. ארה”ב ממשיכה לספק לישראל את המעטפת התומכת מול לחצי הקהילה הבינלאומית, אלא שתמיכתה כרוכה גם היא בתנאים שהיא משיתה על ישראל: עיגון התמיכה בחזון שתי המדינות והחזרת הרשות הפלסטינית לשליטה ברצועת עזה. כל אלו מצמצמים את מרחב הגמישות המבצעית של צה”ל ומסכנים את היכולת למצות את ההישג הנדרש.
החזית השישית, שהיא בעצם הראשונה והחשובה ביותר, היא חזית הפנים. אסון 7 באוקטובר גרם לשני תהליכים משמעותיים מאוד בתוך מדינת ישראל. הראשון – ערעור החוזה החברתי בין אזרחי המדינה לבין המדינה וצה”ל. “היכן היה צה”ל?” היא השאלה המהדהדת בראש כולם לפני כל שאלה אחרת. מספר האזרחים הצובאים על חנויות נשק, והדואגים לאפשרות שיוכלו לנעול את הממ”ד שבו יתחבאו בהתרחש הרע מכול, הם רק שתי דוגמאות לאיבוד האמון ביכולתה של המדינה ושל כוחות הביטחון שלה, וצה”ל בראשם, להגן על אזרחי המדינה בביתם, שאמור היה להיות מבצרם. השני – השאלה הגדולה לגבי המשך ההתיישבות בסמוך לגבולות ולאזורי חיכוך. ההתיישבות שהגדירה את גבולות המדינה וסמכה ידיה על כל הממשלות ועל צה”ל שידעו להגן עליהם ביטחונית וכלכלית, נמצאת כרגע בנקודת שבר. אפשר לדבר גבוהה על החזרה ליישובים ועל פריחתם מחדש. אך המציאות היא של יותר מ-100,000 עקורים ישראלים בדרום ובצפון, ואימהות שברובן הגדול לא תהיינה מוכנות לגדל שוב את ילדיהן תחת מציאות שבה האויב ויכולותיו הקטלניות נמצאים מאות מטרים מהן. אין להאשים אותן. בהסתמך על ביצועי צה”ל ב-7 באוקטובר הן צודקות עד שלא יוכח אחרת.
לכן, בהתאם לחזיתות השונות הללו, על ישראל להגדיר את תוצאות המערכה, תפיסתית וטריטוריאלית, לא רק על פי המעגל הראשון של התמודדות עם החמאס בלבד ובעזה בלבד, אלא באופן כזה שיתאימו קודם כול לשני ההיבטים הקריטיים של הזירה הפנימית, ולאחר מכן לפרספקטיבות השונות העולות מתוך החזיתות והזירות האחרות שהמערכה הזו מתכתבת איתן.
על מנת להגדיר היטב את הנדרש לעשות יש להתייחס לשלושה פרקי זמן:
- המלחמה עצמה בתקופה המיידית – תוצאותיה והישגיה, כמו גם כישלונותיה ומה שלא יושג בה – הם קריטיים לעיצוב מחדש של הארכיטקטורה האזורית לשנים רבות קדימה, בעיקר בהיבט שיקום דימוי העוצמה הישראלי ותחילתו (בלבד) של שיקום היכולת לאפשר לאזרחים ישראלים לגור בסמוך לגבולות ובאזורי עימות.
- השנה שלאחר המלחמה – במסגרתה יהיה המשך ביצוע נחוש של השמדת חמאס, בירור ושינוי היציבה מול הפלסטינים בכלל והרש”פ בפרט, וכן נחישות ההגנה על הגבולות והתגובה הישראלית בפני כל אלו שבעיניהם דמה של ישראל הותר. מאמצים בתחומים אלו יקבעו את עתיד המדינה.
- העשור שאחרי המלחמה – בו תצטרך ישראל להמשיך ליישם ולעדכן בכפוף לנסיבות המתהוות את האסטרטגיה החדשה אל מול החמאס ואל מול הפלסטינים וכן אל מול ארגוני הטרור השונים באזור, זו שתנוסח ותעוצב ברוח המסקנות מהמלחמה וההגיונות המעודכנים שבעקבותיהן.
המלחמה ברצועת עזה בעיצומה והחתירה למימוש מטרת המלחמה נמשכת, אלא שהקושי גובר בשל מאפייני הלחימה ועומק האחיזה של חמאס ברצועה, ובשל לחץ בינלאומי גובר לסיום הלחימה ועמדה אמריקאית המתכנסת לכיוון הלחץ הבינלאומי על ישראל.
פירוק היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס באופן שישלול כל אפשרות לחזרתו כגורם שלטוני ברצועה וליכולתו לייצר איום ביטחוני על ישראל היא מטרת המלחמה המוגדרת והמוגבלת, המשיתה אתגר עצום על הצבא. אף על פי שיש מי שיראו את מטרת המלחמה הזו כיומרנית, חשוב להבין שמאחר שברור שמלחמת עזה היא לא רק אירוע ביטחוני מרכזי בתולדות מדינת ישראל אלא אירוע משנה מציאות, השלכותיו אינן מוגבלות לזירה או לאויב אחד. כדי לתת מענה לשלושת שעוני הזמן שהוזכרו, יש להרחיב את מטרות המלחמה.
בשל ההשלכות האזוריות והגלובליות שיש למלחמה, ובעיקר לתוצאותיה, ישראל חייבת לייצר הישג ותמונת ניצחון שיהיה בהם כדי לעצב מציאות שתניח את התשתית הנכונה ל”יום שאחרי”. התשתית הזו צריכה לאפשר חזרה מהירה למהלכי עיצובה של ארכיטקטורה אזורית חדשה כמענה להכרח שבהחלשת הציר האיראני. תוצאות המלחמה צריכות להוות תשתית לשינוי פרדיגמטי ומעשי בסוגיה הפלסטינית, שחייבת להפוך לאתגר אזורי המטופל במסגרת אזורית ולא להותירה כאתגר ישראלי בלבד. זה מתחייב מההנחה שהסיכוי לחולל שינוי משמעותי במישור הדו-צדדי – ישראלי-פלסטיני – אינו קיים.
מלחמת עזה, שחייבת להוביל לפירוק יכולות הטרור והמשילות של חמאס, צריכה לחרות בתודעה הלאומית הקולקטיבית הפלסטינית מחיר הפסד עצום. חלקה הצפוני של רצועת עזה צריך להיוותר בשיממונו ובחורבנו לתקופה ארוכה, כשהוא מייצר חיץ ביטחוני משמעותי בין ישראל לבין רצועת עזה. שיקום הרצועה צריך להתנהל באופן אחראי, מדוד ומבוקר ושלא בהובלת הרשות הפלסטינית הנוכחית, אלא על ידי קואליציה של שחקנים אזוריים בתמיכת ארה”ב והקהילה הבינלאומית וממשל טכנוקרטי מקומי, והכול כחלק מהארכיטקטורה האזורית החדשה.
בתהליך השיקום חשוב להקפיד לפרק את כל מחנות הפליטים ברצועה ואת ארגון אונר”א. שני הרכיבים האלו הפכו לתשתית הרעיונית להנחלת אתוס השיבה והמאבק המזוין וטיפוחו. לא תוכל להיות כל התקדמות של ממש בכל היבט של הסוגיה הפלסטינית ללא ניתוץ אתוס זה.
רצועת עזה צריכה להשתקם בחלקיה הדרומיים באמצעות בניית ערים חדשות ומודרניות שבהן ישוכנו הפלסטינים שהתגוררו בעבר בצפון הרצועה, ובהמשך הרחבת הרצועה בחלקיה הדרומיים לכיוון הים באמצעות בניית איים מלאכותיים. בסופו של התהליך, רצועת עזה צריכה להפוך, ללא חלקה הצפוני, לגדולה יותר בשטחה בהשוואה לגודל המקורי של 365 קמ”ר. פירוק מחנות הפליטים ובנייה מודרנית לגובה תאפשר פיזור נכון יותר של האוכלוסייה וניצול נכון יותר של משאבי הקרקע, ובעיקר איכות חיים גבוהה יותר לתושבי הרצועה.
האחריות הביטחונית הכוללת חייבת להיוותר בידי ישראל, כשזו מבטיחה חופש פעולה מבצעי מלא לצורך סיכול כל ניסיון לבניית יכולות או תשתיות טרור חדשות. שליטה כזו אינה מחייבת נוכחות פיזית רציפה בשטח הרצועה, כי אם מודיעין איכותי וחופש פעולה מבצעי כדוגמת אלו הקיימים באיו”ש.
רצועת עזה צריכה להצמיח מתוכה שלטון טכנוקרטי שינהל, בשנים הראשונות בהכוונת קואליציה אזורית ובינלאומית כסוג של משטר נאמנות, את רצועת עזה ואת חיי היומיום של תושביה. הרשות הפלסטינית הקיימת אינה מסוגלת לכך בעת הזו, אינה מעוניינת בכך ואינה ראויה לכך. דינה של זו להתפרק ולהיבנות מחדש כישות שלטונית מתפקדת, אחראית ובעיקר כזו שאינה מעודדת הסתה וטרור. אחת ממשימותיה הראשונות של רשות חדשה היא שינוי מיידי של כל תוכני הלימוד בבתי הספר וטיפול יסודי במערך ההסתה במסגדים ובתקשורת.
הישות הפלסטינית החדשה יכולה להיבנות כמסגרת פדרטיבית רופפת של מחוזות – רצועת עזה ואזורי הרשות באיו”ש. בהמשך יש לבחון אפשרות להכללת המבנה הפדרטיבי הרופף הזה בממלכת ירדן כחלק מקונפדרציה ירדנית-פלסטינית. סמכויות הביטחון תוענקנה לירדן ולמצרים, שבקרבת המחוזות הפלסטינים.
המשמעות היא ביטול ההתחייבויות הישראליות על פי הסכם אוסלו, שהתברר ככישלון וכהרסני. את רעיון ההיפרדות (הראוי לדיון מורחב בנפרד בכל הנוגע למהותו) מהפלסטינים יש לממש באופן שונה לחלוטין ותוך שמירה על מרחב ויכולות פעולה, המאפשרים לישראל שליטה ביטחונית אמיתית ונטולת תלות משמעותית במנגנוני ביטחון פלסטיניים או אחרים. רעיון שתי המדינות, שאינו מופיע ככזה בהסכמי אוסלו, נותץ סופית על ידי מתקפת טרור רצחנית וברברית של ארגון טרור פלסטיני אשר זוכה לתמיכה רבה מהחברה הפלסטינית. ארגון זה גם הפך לרכיב משמעותי בציר ההתנגדות המובל על ידי איראן ונתמך רעיונית ופוליטית על ידי חלק גדול מהציבור הפלסטיני. את הטירוף הרצחני והחולני הזה יש להתאמץ לעקור מהשורש באמצעות דה-חמאסיזציה, בין אם באמצעות חקיקה מיוחדת של עשיית דין בפושעי חמאס ועוזריהם כדוגמת הדין נגד הנאצים ועוזריהם, ובהאמרה משמעותית של תג המחיר שייגבה מהקולקטיב הפלסטיני.
כדי להבטיח את ההישגים הנדרשים בשלושת טווחי הזמן שהוזכרו, חשוב להבחין בין “היום שאחרי” הנוגע למלחמה ברצועת עזה ולמציאות שחשוב לעצב בה לבין “היום שאחרי” המתייחס לישראל במרחב ולישראל כמדינה. “היום שאחרי” המלחמה בעזה צריך להניח, באמצעות תוצאות המלחמה ומימוש הישגיה, את התשתית ל”יום שאחרי” עבור מדינת ישראל בזירות האזורית והבינלאומית ובביתה פנימה. עוצמת המשבר מחייבת שורה של שינויים יסודיים הן בהנחות היסוד של תפיסת הביטחון הלאומי במובנו הרחב ביותר, הן בדרכי הפעולה ובעיקר בתהליכי הבנייה מחדש של האמנה החברתית שבין האזרח והחברה לבין המדינה. חוזה חדש מחייב מהדורה מעודכנת ומחוזקת של ישראל – ישראל 2.0.
המחבר מבקש להודות לפרופ’ אביתר מתניה על הערותיו המועילות
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / ZUMA Wire / Ariel Hermoni / Israel Mod
- בניית אתרים